100 ימים עברו. לפני מאה ימים חיכיתי לנתניהו בלשכת ראש הממשלה. הוא נכנס, התיישבנו. יש לנו היסטוריה מורכבת, אבל תמיד היינו אדיבים אחד לשני. אמרתי לו שאני מעביר לו מדינה במצב מצויין. הוא לא התווכח עם זה. הכלכלה היתה בצמיחה, ההייטק שבר שיאים, גם התיירות והייצוא. מבצע "עלות השחר" בעזה השיב לידינו את היוזמה הבטחונית. מחבלי "גוב האריות" החלו להסגיר את עצמם אחרי שהחזרנו את הסיכולים הממוקדים. האלימות ברחובות ישראל היתה בירידה. הגבולות היו שקטים. יחסיה הבינלאומיים של ישראל היו בתקופת שיא, בייחוד מול הממשל האמריקאי. שגרירויות ונציגויות נפתחו באמירויות, במרוקו, בבחריין. נחתם הסכם ימי היסטורי עם לבנון והונחו היסודות לקידום היחסים עם סעודיה. כשסיימנו לדבר קמתי ויצאתי, הוא נשאר שם.
100 ימים אחר כך, אנחנו במשבר הלאומי הגדול בתולדותינו. ישראל היא מדינה חבולה, כואבת, מבולבלת. פיגוע רודף פיגוע, לוויה רודפת לוויה. שר הבטחון פוטר ואז נשאר על תנאי. השר לבטחון פנים, חולה פרסום מסוכן, מקליט את בכירי המשטרה ומדליף את ההקלטות לתקשורת. הוא התעקש על קיצוץ בתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה כדי לממן לו מליציה פרטית של ביריונים. הכלכלה בקריסה, האינפלציה דוהרת, הכסף בורח, יוקר המחיה עולה ועולה, חברות ההייטק עוברות למקומות אחרים. שר האוצר הוא אדם שכל הדלתות של הכלכלה העולמית סגורות בפניו. הפוגרום בחווארה מכתים אותנו בעיני העולם כולו. האלימות כלפי נשים שוברת שיאים, אבל לא נראה שכל זה מעניין את הממשלה.
צילום: אלעד גוטמן
מעל הכל, החברה הישראלית מתפרקת. הקואליציה מאיימת לבטל את היסודות הדמוקרטיים של המדינה בהליך חפוז, דורסני, שייתן לממשלה כוח בלתי מוגבל. זה מפורר את צבא העם, את הכלכלה, את החוסן הפנימי שלנו. מאות אלפי פטריוטים מופלאים יצאו לרחובות עטופים בדגלי ישראל. בהתחלה הם היו מבוהלים וחרדים, אחר כך כעסו. פתאום הבינו שבמשך שנים אומרים להם שכל תפקידם במדינה לשלם מיסים ולשלוח את ילדיהם לצבא. הם עשו זאת בלי להתלונן כל עוד נהגו בהם בכבוד. עכשיו ראש הממשלה קורא להם "אנרכיסטים" וקורא להלום בהם באגרוף. השר קרעי הודיע להם שהם יכולים ללכת לעזאזל. שרת ההסברה דיסטל-אטבריאן הודיעה שהיא "בזה" לטייסים, לרופאים, ללוחמים, לתעשיינים, לכל מי שמחזיק את המדינה הזו בחיים.
החרדה והמועקה הלכו וגברו כשהציבור הבין שנתניהו איבד שליטה. הוא חשב שיצליח להשתלט על השרים הקיצונים שלו – לוין, סמוטריץ' ובן גביר – אבל הם השתלטו עליו. הם היום פני הממשלה. הם אלה שמובילים. כל מה שנותר לנתניהו הוא להתבכיין מול פורום מטכ"ל: "אתם צבא שעולה למדינה 70 מיליארד שקל בשנה ויצאתם לשביתה נגד הממשלה." זה מה שהיה לו לומר בחג לאנשים שהקדישו את חייהם להגנת המולדת ולא ישנו כבר שבועיים בגלל גל הטרור.
מעולם לא נראתה השמדת ערך מהירה כל כך. ב-100 ימים הובילה הממשלה תהליך של הרס פנימי שלא היה כמותו. הוא לא נגרם מגורמים חיצוניים, הוא לא היה כוח עליון – הממשלה עשתה את זה. בגסות, מתוך שכרון כוח, בלי שום מחשבה על ההשלכות והתוצאות. הם הודיעו שהם "יראו לנו מה זה" והם אכן הראו.
אלא שזה לא הדבר היחיד שראינו ב-100 הימים האלה. לא רק חושך היה פה, אלא גם הרבה אור. ראינו איך ב-100 ימים נולד פה מחנה ליברלי עצום וגדול שמתעקש להגן על המדינה ועל ערכיה. ראינו אנשי ימין, שמאל ומרכז שמתאחדים סביב הרצון לאחד את המדינה במקום לפרק אותה. ראינו איך מגילת העצמאות הופכת למסמך חי ונושם ועם שלם דורש חוקה. ראינו איך הציונות נולדת מחדש. במשך שנים רבות שלטה הציניות בחיינו. היא לא גרה כאן יותר. אנשים אוהבים את המדינה הזו, מוכנים להתגייס למענה, עושים בה שינוי אמיתי.