הפיד של יש עתיד

הספד לאבא
--
היום לפני 15 שנה מת אבא שלי. ישבנו ליד המיטה שלו בבית החולים, מקשיבים לנשימות שלו הולכות ונחלשות, עד שנפסקו. זה היה מוות ראוי, מוקף באהבה. אבא לא פחד ...למות בדיוק כמו שלא פחד לחיות. כמה חודשים קודם הוא זימן את מירב ואותי לבאר ברחוב ירמיהו והזמין ויסקי. "ילדים," הודיע לנו בחגיגיות, מרוצה מהדרמה, "אבא הולך למות."

הדבר היחיד שהפחיד אותו בכל 78 שנות חייו היה השעמום, אז הוא נאלץ לחיות חיים סוערים ולדלג בהמולה בלתי פוסקת בין תחנות חייו – ילד בגטו, חייל במדינה שנולדה זה עתה, עתונאי, כוכב טלוויזיה בלתי סביר לחלוטין, שר משפטים. "אחרי כל מה שעברת," שאלתי אותו פעם, "מה הכי חשוב בחיים?" הוא לא היה צריך לחשוב על התשובה. "משפחה," הוא אמר, "זה הדבר היחיד שחשוב."

שעה אחרי מותו ירדתי למכונית וכשהתנעתי אמרו ברדיו שטומי לפיד נפטר. חשבתי שזה היה מוצא חן בעיניו, לדעת שהוא פותח את המהדורה. הקשבתי לדיווח. הם לא אמרו עליו שהוא היה שמן. זה לא משהו שאומרים בהספד, אבל זה היה חלק ממנו, מתאוות החיים שלו. פעם הלכנו יחד למסעדה קטנה בצרפת. בזמן שחיכינו שהמלצר יושיב אותנו הוא חיסל צלחת נקניקים שעמדה לידו, והסביר לי שבמסעדות טובות באמת נהוג לתת לאורחים לנשנש משהו בזמן שהם מחכים לשולחן. האיש שישב לידנו על הבר נגע בכתפו, "אדוני," הוא אמר בחשש, "אתה מוכן להפסיק לאכול מהצלחת שלי?"

נתתם 287 מיליון שקל בשביל המשנה החולנית של אבי מעוז ואין לכם שני מיליון שקל לשדרות למיגון. לא נותרה בכם שום בושה.