לפני שלושה חודשים היתה פה מדינה שפויה, עם ממשלה שפויה. גם אם לא אהבתם כל דבר שעשינו, כשמסתכלים אחורה פתאום שומעים את השקט. אנשים קמו בבוקר, הלכו לעבודה, חזרו, ראו קצת נטפליקס, הלכו לישון. בשולחן השבת התווכחו קצת על פוליטיקה, אבל די מהר השתעממו מזה.
גם בממשלה התנהגו אותו דבר. השרים הלכו למשרדים, ניסו לשפר את העולם. לפעמים הצליחו, לפעמים קצת פחות. הכלכלה היתה במצב מצויין, רק יוקר המחיה סירב לרדת. הצבא נלחם ברעים והתרחק מפוליטיקה. היחסים עם העולם היו מצויינים. ראש הממשלה ניהל שיחת זום עם נשיא ארה"ב, ראש ממשלת הודו ונשיא איחוד האמירויות ונסגרו שם מיזמים כלכליים במיליארדים. בערב הוא התבכיין קצת לדוברות שזה אפילו לא נכנס למהדורות. "מה אתה רוצה מחיינו," הם ענו, "שהתקשורת תדווח שהכל בסדר? את מי זה מעניין?"
תסתכלו מה קרה בחודש מרץ שמסתיים היום: המדינה כמעט התפרקה, מאות אלפים יצאו לרחובות, בן גביר החליט להקים מליציה פרטית, שר הבטחון פוטר בשידור חי, חיזבאללה חזרו לפעול בתוך ישראל, מעזה נורו טילים, המשבר עם האמריקאים הוא הגרוע בכל הזמנים, המשבר הפנימי בצה"ל גרוע אפילו יותר, לראשונה מזה שנים עבר חוק של כפיה דתית, הכלכלה בצניחה חופשית, המשק הושבת, מעל לכל – הדמוקרטיה שלנו בסכנה חמורה. במרץ שעבר, לפני שנה, הדבר הכי דרמטי שקרה היה מותו של הרב קנייבסקי זצ"ל בגיל 94. ההלוויה שלו היתה הפעם היחידה שבה נחסמו כבישים.
היתה לנו ממשלה לא נורא מעניינת. אף אחד לא היה חשוד במשהו, אף אחד לא רצה לשרוף את המזרח התיכון. קבוצה של אנשים טובים, שפויים עד העצם, שבאו לעבוד. כל פעם שהיתה שריפה, הם ניסו לכבות אותה, כל פעם שהיתה בעיה, הלכו לפתור אותה. היו שם אנשי ימין ושמאל ומרכז, עם לא מעט פערים אידיאולוגיים, אבל הדבר שחיבר אותנו היתה הרצון בנורמליות. כשהיינו נפגשים בישיבות הממשלה, היינו מתלוננים אחד לשני על זה שאנחנו לא באמת מעניינים את הציבור, אבל זו לא היתה באמת תלונה – היה ברור לנו שהמדינה כואבת ומפוצלת אחרי ארבע מערכות בחירות, והתפקיד שלנו הוא לשעמם אותה עד שהיא תירגע.
זה מה שהיה פה רק לפני שלושה חודשים, שנראים כמו נצח. בתוך החרדה הגדולה, בתוך המועקה ההולכת ומתעצמת בבית החזה של כולנו, בתוך אי הוודאות המאיימת, לזה אנחנו מתגעגעים: שיהיה פשוט, שתהיה שפיות.